יא פאן. אחת המסעדות המדוברות בתקופה האחרונה, ויש סיבה טובה, יש האמת כמה. הראשונה בעיני היא עיצוב מינימליסטי ומדויק שהעניקו לה המעצבות סיגל ברנוביץ ואירנה גולדברג בשיתוף עם פיצו קדם.
הסיבה השנייה היא כמובן האוכל, עליו אמון השף יובל בן ניריה (טאיזו). הגענו ליא פאן די רעבים אחרי שיטוט לא קצר בחיפושי חניה, אך מהרגע שנכנסנו למסעדה, פתאום הלחץ להציץ בתפריט ולמהר להכניס משהו לפה עבר. במקומו קפץ הדחף להוציא מצלמה ולהתחיל לצלם כל פינה וכל זוית. על הקירות הצבועים אפור הודבקו בדייקנות יפנית מעין גלילים שבקצוותיהם מראה עגולה קטנה, שמיד הזכירו לי לוחות בטון עם מנט (חיבור מתכתי בצורת עיגול בפינות הלוח) האופייניים לעיצוב יפני. אלמנט מרכזי נוסף בעיצוב הוא לוחות רשת בצבעוניות עדינה היורדים מהתקרה כמעין מארג שתי וערב תלת מימדי. כאן לדברי המעצבים, ההשראה לקוחה מפסטיבל העפיפונים ביפן הנחגג בחודש מאי, בהם נהוג להפריח עפיפונים מעוצבים מנייר בשלל צבעים וגדלים הממלאים את השמים במעין סוכך צבעוני. התרגום לכך באמצעות הרשתות הצבעוניות מאוד חכם בעיני, שכן נתנו לו פונקציה נוספת – תאורה נסתרת בבסיס הרשת השוטפת אותו באור, ומקרינה את צבעי הרשת לשאר החלל.
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: שיר שדה כהן
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: שיר שדה כהן
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: שיר שדה כהן
התישבנו בחלל הפנימי על הבר אשר משחק תפקיד משמעותי וחולש כמעט על כולו. הבטתי על זוג שישב ממולנו. בתחילה משהו היה נראה לי מוזר כאילו הם סובבו את הכסאות, כדי לשבת אחד מול השני. מאוחר יותר הבנתי כי כך הבר מתוכנן בצדו השני, כאשר הישיבה היא בניצב לבר עם שולחן קטן במרכז. כמה חבל שלא ביקשנו לשבת שם, להיות עם (מלצר) ולהרגיש בלי 😉
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: שיר שדה כהן
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: עמית גירון
אחרי שקצת נרגעתי מהחלל היפה שאני נמצאת בו, התפנתי למטרה לשמה באנו ועיינתי בתפריט. הזמנו יין לבן ואוזו ולראשונות בחרנו טרטר טונה אדומה וחציל במיסו. הטרטר היה נפלא, טעמים טובים ומאוזנים. הוא היה מונח במעין שליכט אפוי מקמח סמולינה. לטעמי קצת מיותר ואפילו פוגע בטעמים המצויינים של הטרטר, שהיה יכול להיות מושלם לבדו, ואולי עם עוד קצת ממנו על הצלחת…
לגבי מנת המיסו חציל היה לנו קשה להחליט האם היא טעימה או מוזרה. משהו בחיבור של החציל עם מיסו וטחינה פחות עבד לנו. גם הקרקרים שהגיעו עם המנה לקחו אותה לכוון מקסיקני לא קשור. בכלל בתקופה האחרונה אני נתקלת בתופעת הקרקרים בהרבה מסעדות שף, לטעמי אם כבר קרקר צריך להיזהר עם התיבול ולהשאיר אותו כמה שיותר טבעי, שלא ישתלט על המנה.
הבטן קצת נרגעה וחזרתי לבחון את האלמנטים העיצוביים במסעדה. מהתקרה לאורך הבר נתלו גופי תאורה מקסימים בהשראת פעמוני הרוח היפניים, בביצוע של אמן תאורה מוכשר בשם אסף ווינברום. בזכות צבעוניות טבעית בשחור ועץ וצורתם המוארכת הם הצליחו להשתלב עם האלמנט הצבעוני המרשים.
לאורך הקיר האחורי ניצב מדף דקיק ממתכת בצורה אסימטרית בדומה לצורתו של הבר, מדף לא עמוק המאפשר להניח עליו לרגע כוס יין, אולי מתוך כוונה לעודד שיח בעמידה ולחבר את המקום לאווירה של בר.
עיצוב: פיצו קדם, אירנה גולדברג, סיגל ברנוביץ | צילום: עמית גירון
נחזור לאוכל, לעיקריות הזמנו סאנדו שרימפס קלאמרי מטוגן ותבשיל קארי עם אורז ושייטל צלוי. הסאנדו הוא מעין קלאב סנדוויץ רך ומדוייק עם שניצל שרימפס שאפילו אני לא יכולתי לסרב לו (ואני לא אוכלת פירות ים!), תענוג אמיתי, באמת. בנקודה הזו הבנתי לרגע מדוע המסעדה מוגדרת כביסטרו יפני, בכל זאת לא כל יום רואים מנת כריך במסעדת שף…
את הקלאמרי השארתי לבן זוגי, לא צריך להגזים :). מנת הקארי היתה מיוחדת עם טעמים עמוקים של שעועית, והשייטל היה צלוי עם זיגוג מושלם. בסופו של דבר העיקריות חתמו את הביקור מבחינה קולינרית כמוצלח למדי, מבחינת העיצוב אין ספק שהחוויה היתה מושלמת, לפחות עבורי. נתראה שוב בקרוב ❤
ומה אתם חושבים? אשמח לשמוע בתגובות 👇
in Tel Aviv
תגובות
יפה שיר, מאוד הולם אותך לתת לנו הצצה על טעמך המשובח ועל האופן שבו את רואה את הדברים בעיצוב, באוכל ובהגשה, שאפו... המשיכי כך 😘